נתן אלתרמן (בחסות ויקיפדיה)

נתן אלתרמן (14 באוגוסט 1910– 28 במרץ 1970) היה משורר ומחזאי ישראלי מוערך, והשפיע רבות על השירה העברית החדשה. חתן פרס ישראל לשנת 1968.

אלתרמן נולד בוורשה, בנם הבכור של בלה לבית ליבוביץ, (רופאת שיניים ואחותו של שלמה זלמן אריאל), ויצחק אלתרמן, מחלוצי גן הילדים העברי, והמנהל הראשון של מחלקת החינוך בעיריית תל אביב. בשנת 1925, בהיותו בן 15, עלה לארץ עם משפחתו. המשפחה התיישבה בתל אביב, ואלתרמן למד בגימנסיה הרצליה. בהיותו בן 19 יצא לצרפת, והשתלם כאגרונום בנאנסי. במהלך שהותו שם התקרב לחוגי בוהמה ובהשפעתם ובעזרת אביו פרסם את שירו הראשון, "את השיר הראשון", כבוגר בשנת 1931 בכתב העת "כתובים". במהלך שהותו בפריז פרסם בכתב העת גם את השירים " אמא שלי", "את נכנסת" וכן רשימות.

לאחר חזרתו לישראל, החל ביולי 1934 לפרסם בעיתון "דבר" טור שירי אקטואלי ששמו "סקיצות תל אביביות", שעליו חתם בשם העט "אלוף נון". במהלך ארבעה חודשים הופיעו 26 טורים. אלתרמן הצטרף לקבוצת "יחדיו" של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, קבוצה שמרדה בממסד הספרותי של אותה עת, ממסד שהיה מזוהה עם חיים נחמן ביאליק.

בנובמבר 1934 החל אלתרמן לפרסם טור דומה, אך בעל אופי לירי פחות וסאטירי יותר, בשם "רגעים" ב"הארץ". הוא התמיד בכתיבתו שמונה שנים, שבהן התפרסמו 297 טורים חתומים בשם "אגב". בשירים רבים שעסקו בעיר תל אביב. בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה עסקו רבים מהשירים במלחמה זו ובשואה, ונימתם הייתה של עידוד ונחמה. בתחילת 1943 עזב אלתרמן את "הארץ", עקב ויכוח כספי עם המו"ל גרשום שוקן, וחזר ל"דבר". שיריו האקטואליים הופיעו במדור "הטור השביעי" שהתפרסם אחת לשבוע (שירים אלו יצאו אחר כך במקבץ ספרים הנקראים "הטור השביעי"). רבים משירים אלו הביעו מחאה נגד הבריטים וביטויי תמיכה בפלמ"ח וב"הגנה" שלחמו בהם. בחלק מהשירים הוקיע את מעשי האצ"ל והלח"י. אחד משירי "הטור השביעי" הידועים ביותר הוא "מגש הכסף", שהודפס ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947, עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, המתאר את תרומתם של הלוחמים להקמת המדינה ואת מחיר הדמים שנדרשו לשלם עליה. בהמשך המלחמה התגייס לצה"ל וצורף לגדוד מרגמות שהוקם במסגרת חטיבה 8. באוקטובר 1948 השתתף במבצע יואב. מפקד החטיבה, יצחק שדה, שחרד לגורלו של המשורר, הורה לשחררו.

גם לאחר הקמת המדינה המשיך בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כבשיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, והשיר "על זאת" שבו ביקורת על פשע מלחמה של לוחם ישראלי. אחד הפרסומים, "יום הזיכרון והמורדים", עורר פולמוס רב כשתבע בו כי לא יבדילו בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל זו של היודנראט.

את הזדהותו עם גורלם של היהודים הביע בספרו "שירי מכות מצרים" שיצא בתקופת מלחמת העולם השנייה ותיאר לפרטים את סבלם של אב ובנו הבכור תחת עשר המכות. סמוך לפרוץ המלחמה התפרסם ספרו "שמחת עניים", קובץ שירים מלנכולי וקשה אשר גיבורו הוא מת הבוחן את עולם החיים אותו עזב - את רעייתו, את חבריו, ועוד. אלתרמן מעולם לא פירש ספר זה והתייחסותו אל המלחמה נותרה עמומה. רמז לעמדתו נמצא בדבריו על הספר - "ראיתי שהעולם הולך לאבדון, ושאלתי את עצמי: מה יישאר ממנו לאחר מכן?"

לאחר קום המדינה התמקד בשירים בעלי נושאים חברתיים ואישיים. שיריו אלה מאופיינים בהתנגשות ובהתנצחות בלתי פוסקות בין עולם "קדוש" לבין עולם "טמא" (הדבר ניכר במיוחד בתארו נשים טהורות או, לחלופין, שפלות).

אלתרמן היה ידוע במצבי רוחו המתחלפים תדירות, בשתיינותו (היה יושב יום יום בקפה "כסית" בתל אביב), בחדות לשונו (על פלוני אמר פעם: "הנה הולך גבר שנראה כמו אישה שנראית כמו גבר") ובסגפנותו החומרית. הרבה לכתוב על מדע (החזיק בביתו כתבי עת מדעיים לרוב).

אלתרמן היה נשוי לשחקנית תיאטרון ה"קאמרי" המוערכת רחל מרכוס, אבל אף שהמשיך להתגורר עימה עד יום מותו, ניהל יחסי אהבה ממושכים עם הציירת צילה בינדר (שאף איירה אחדים מספריו).

ספרו הידוע והמוערך ביותר הוא ספרו הראשון "כוכבים בחוץ", שבו המשורר מתבונן בבריאה מלא התפעלות. מתוארים בו מפגשים רבי היבטים עם אובייקטים שונים בעולם. רוח הדברים נעה בין התפעמות גדולה מהעולם לבין תחושת חידלון בפני המוות. אחד משיריו הידועים ביותר (אשר זכה לביצועים שונים, ובהם גם של חוה אלברשטיין וברי סחרוף) הוא "עוד חוזר הניגון", שהוא גם השיר הפותח את "כוכבים בחוץ".

בשנותיו האחרונות נאחז חרדה לגורל בתו, המשוררת תרצה אתר, בעלת הסגנון הייחודי והדיכאוני. לאחר שניצלה מניסיון אובדני, אחד מני אחדים, כתב עבורה את "שיר משמר" (שימרי נפשך), שלימים הולחן בידי סשה ארגוב. בתגובה היא כתבה לו את "שיר הנשמרת".

אלתרמן כתב מספר מחזות תיאטרון, עיבד את המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" למחזמר מצליח ותרגם מחזות מאת מולייר ושייקספיר.

אלתרמן היה פורה גם בתחום הזמר העברי. פזמוניו ללחניהם של נעמי שמר, משה וילנסקי, סשה ארגוב, יאיר רוזנבלום, ומלחינים נוספים היו פופולריים מאוד, ובהם: "ספני שלמה המלך", "מסעות בנימין מטודלה", "על אם הדרך", "אליפלט", "כלניות", "אני מצפת", "זמר שלוש התשובות", "ליל חניה", "שיר העמק", "רינה", "חנהל'ה התבלבלה", "בכל זאת יש בה משהו", "מסביב למדורה", "צריך לצלצל פעמיים", "אוריאנה" ועוד. את פזמוניו כתב לתיאטראות "המטאטא" ו"לי-לה-לו", למופעי זמר משיריו ("צץ וצצה", "שוק המציאות") ולזמרים (בעיקר לשושנה דמארי ולצמד אילי גורליצקי ויונה עטרי).

אלתרמן היה מזוהה כל השנים עם מפא"י ועם תנועת העבודה, ונמנה עם מעריציו של דוד בן-גוריון, אף שלא תמך בהסכם השילומים (בן-גוריון מצדו כינה את אלתרמן בשם "נתן החכם"), אולם לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שבה נטלו חלק בעיקר אנשי ימין.